גישה המקובלת למזונות ילדים לפי הדין האישי, היא לראות את האב כנושא באופן בלעדי בנטל זה, כאשר האם משתתפת במזונות הילדים רק מכוח דיני צדקה. גישה זאת הלמה את המציאות החברתית הכלכלית אשר שררה עד לפני כעשרים שנה. אולם בינתיים אישה יצאה לעבוד מחוץ לבית והפכה למפרנסת שווה. היום במשפחה שלמה שני ההורים נושאים בנטל מזונות ילדים, אך אחרי הפירוד נטל המזונות מוטל כולו על האב. גישה זאת מעודדת הנשים לפרק תא משפחתי וגורמת עוול רב במקרים בהם הכנסות האב נמוכות מהכנסות האם. בתי משפט היו ערים לבעיה זו והציעו פתרונות שונים להעברת חלק מנטל מזונות ילדים על כתפי האם. אולם כל הפתרונות האלה היו חלקיים בלבד ותוצאתם לא הייתה רחוקה מהתוצאה אותה ביקשו ביתי המשפט למנוע. כל הפתרונות שהוצעו הניחו סטייה זו או אחרת מהמשפט העברי. במאמר מוצע פתרון מתוך המשפט העברי, אשר מאפשר להתחשב בהכנסות האישה בפסיקת מזונות ילדים, בדיוק באותה הדרך בה מתחשבים בהכנסות אישה בפסיקת מזונותיה (מעשה ידיה נגד מזונותיה). התחשבות כזאת אפשרית במסגרת שיטת הר”ן הרואה במזונות ילדים חלק ממזונות אישה. ניתן להעדיף את שיטת הר”ן על ידי טענת “קים לי” (נוח לי), המאפשרת בחירת הדין ע”י הנתבע. כתוצאה מכך חלוקת נטל המזונות בין ההורים לא תשתנה לאחר הפירוד. המאמר דן בחלוקת נטל מזונות ילדים בין ההורים גם מכוח דיני צדקה, ובוחן את מהותה ואת השפעתה של תקנת הרבנות הראשית, לחלוקה זו. מהדיון עולה שגם לגבי מזונות ילדים מדין צדקה ניתן להגיע לתוצאה אשר תימנע עיוותים בפסיקת המזונות.
